עם עליית המשטר הנאצי לשלטון ב- 1933, הוא החל במסע מאורגן לשוד הרכוש היהודי (אריאזציה) . יהודים נאלצו (תחת כפייה) למכור את רכושם ואת עסקיהם במחירי הפסד. מי שסירב, רכושו הוחרם. יהודים שהיגרו מגרמניה או שגורשו למחנות ולא מכרו את רכושם, הוא הוחרם.

מייד לאחר סיום מלחמת העולם חייבו מעצמות המערב את מערב גרמניה להחזיר ליהודים רכוש שנשדד או שנמכר תחת לחץ. לכן, כבר בשנות החמישים חוקקו חוקים להחזרת רכוש במערב גרמניה. עם חתימת הסכמי השילומים, מימשו רבים (ולמעשה כמעט כולם) מיוצאי גרמניה את זכאותם וקיבלו את רכושם חזרה. השילומים כללו החזרת נדל"ן (במערב גרמניה ובמערב ברלין בלבד), פיצוי או רנטה בגין שלילת חופש, בגין אובדן הכנסה, בגין נזק בריאותי, בגין הפסקת לימודים, בגין אובדן עסקים ופנסיה או רנטה למי שעבדו בגרמניה ושילמו ביטוח לאומי.

אגב, לרוב לא היה קשר בין הפיצויים לבין אם הייתה למשפחה אזרחות גרמנית או לא.

המועד להגשת כל התביעות הללו הסתיים כעקרון בשנות ה- 60.